סוכנות הזמן- פרק שתיים עשרה

אני כל כך מצטערת על האיחור המטורף, אבל לא היה לי זמן להמשיך ולערוך.
אז יש המון קוראים לפרק האחת עשרה (יותר מלשאר הפרקים). (פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני, פרק תשיעי, פרק עשירי, פרק אחת עשרה)
אז רק רציתי להגיד תודה, וקריאה מהנה:

פרק 12:

אני מתלבשת מחדש בשמלה- טוניקה בעלת פסים בצבעי אדום ואפור שמגיעה עד למעל לברכי ומתיישבת מול שולחן האיפור שלי, מסתכלת על עצמי מכל הכיוונים. אני לא מתאפרת כמו... איך לוסי קראה לזה? פריקית? אני לא פריקית. אני לא יודעת מאיפה היא באה, אבל אני לא פריקית. אני מוחקת את האיפור שנהרס ומתחילה לעבוד על החדש. עיפרון, מסקרה, אייליינר, טיפה צללית, סומק. זה הרבה? אני מוותרת על שפתון ומחייכת אל בבואתי בראי. אני יפה, ואני יפה בשביל ליאו. שרשרת האבן תלויה על צווארי, בולטת על רקע הפס האדום. אני קמה, מעיפה מבט בקופסה הסגורה שבתוכה השעון, ויוצאת דרך הדלת.

"הפתעה!" אני שומעת כשאני נכנסת לקפיטריה וצועדת צעד אחורה מרוב בהלה.

"מה?"

ליאו מגיע עם ידיים פרשות לצדדים כשאני נכנסת לקפיטריה מבולבלת "היום יום ההולדת שלך, ארבעה בינואר...את זוכרת, נכון?" הוא מחבק אותי.

"אה..."

שכחתי את התאריך של יום ההולדת שלי.
וארגנתי לעצמי מסיבת הפתעה.
אני לא יכולה להחליט מה יותר פתטי.

"אני לא מאמינה..."

"היום את בת שבע- עשרה!" לורל קופצת ומחבקת את צווארי בהתרגשות.

"למה נראה לך שהרשו לנו להשתמש בקפיטריה?" אנדרו מחבק אותי בתורו וצוחק.

"באמת נראה לי מוזר..." אני אומרת ומחייכת.

המסיבה מתחילה. אני לא מאמינה עדיין, אבל נהנית מכל רגע.

"אתם... לא שותים?" לוסי שואלת אותנו ליד שולחן בקבוקי הקולה.

"תסלחי לי... מה זה?" אנדרו מצביע על הכוס שלו.

"זה קולה" היא עונה.

"ואני שותה את זה, מכאן אפשר להסיק שאני... שותה."

"התכוונתי לאלכוהול."

"ילדה, את רואה יותר מדי סרטים" אני אומרת ומוזגת לעצמי עוד כוס.

"מאיפה שאני באה, שותים אלכוהול כל הזמן" היא מושכת בכתפיה.

"מה הקטע?" ליאו נשען לידי על השולחן ולוגם מהכוס שלו.

"לא יודעת... הם אוהבים את זה"

"פריקים" אני צוחקת, הם מצטרפים אלי.

המסיבה נהדרת. אני גאה בעצמי. פחות או יותר. המוזיקה של אנדרו מתחלפת בקולו כשהוא מקריין.

"שלום לכולם! זה אני, אנדי, הדי- ג'יי החתיך שלכם. מזל טוב לג'ו. אוהבים אותך!"
כולם מוחאים כפיים וצועקים.
"בואו נעבור לשירי סלואו, כדי שהיא תוכל להתנשק בשקט עם החבר שלה. המשך ערב נעים לכולנו"
מתחיל להתנגן שיר איטי ורומנטי. ליאו תופס אותי ומושך אותי למרכז רחבת הריקודים.

"היי, נסיכה" הוא מיטיב את הכתר ששמו לי על הראש כ"נסיכת יום ההולדת".

"היי, נסיך"

"אז, מאוד נחמדה- המסיבה שלך"

"נחמד מצידך למר את זה"

"אני יודע"

אני מניחה את ראשי על חזהו ואנחנו שותקים, נותנים לעצמנו לזוז עם המוזיקה.

"מזל טוב." הוא אומר כשהשיר נגמר "אני אוהב אותך."

אני מרימה את עיני "גם אני אותך."

"רוצה את המתנה שלך?" הוא מוציא מכיסו קופסה קטנה ומושיט לי.

"מה זה?"

"שאלה מעצבנת. תפתחי ותראי" הוא מחייך.

אני מחייכת בחזרה ופותחת.

"ליאו! זה..." אני עונדת את הטבעת הכסופה על אצבעי באושר עילאי. "זה..." אני לא מצליחה למצוא מילים. אז אני פשוט מחבקת אותו.

"טבעות הבטחה" הוא אומר.

אני מסתכלת על אצבעו ומתאימה אל הטבעת שעליה את הטבעת שלי. האותיות הראשונות בשמות שלנו חרוטים על הטבעות. "אז אני מבטיחה"

"גם אני"

אנחנו מתנשקים, נשיקה ארוכה ונהדרת שמסחררת אותי כאילו זאת הפעם הראשונה, ונשארים חבוקים עד שאנדרו הורס את הרגע המושלם ומקריין שוב.

"אז הם התנשקו, כולנו ראינו. עכשיו בואו נתחיל את המסיבה!" השיר הרגוע ממקודם מתחלף באחת לשיר קצבי וחזק, אפשר להרגיש את הרצפה רועדת.
אני אוהבת את זה.
זה מה שהתגעגעתי אליו כשהייתי בימי הביניים המסריחים. היכולת לא לשמוע את המחשבות של עצמך, שלא לדבר על לשמוע מישהו בכלל. פשוט לחשוב את הקצב דרך הרגליים.

אנחנו רוקדים, ואוכלים, ושותים, ושוב רוקדים... ושוב ושוב ושוב...

"הממ... שומעים אותי?" המוזיקה נעצרת וכולם פונים אל אנדרו, הוא מושך בכתפיו ומקשיב לקריינית החדשה.

"מזל טוב, ג'ורג'יה. אבל לצוות שלי יש מחר משימה שהם חייבים להתייצב אליה מוקדם בבוקר. אז אני איאלץ לעצור את המסיבה. לכולנו יש למחר עיסוקים. אז לילה טוב לכולם" מילי, המפקדת של הצוות הירוק- זית, מסיימת ומתחילים מלמולים של "לילה טוב" אחד לשני ו"מזל טוב" לי.

"אנחנו צריכים לנקות?" אני שואלת באנחה כשכולם יוצאים.

"את לא, את נסיכת יום ההולדת. אנדי ואני ננקה" ליאו מרים כוס חד פעמית מהרצפה וזורק אותה לפח.

"אממ... כן... מה שהוא אמר..." אנדרו מחייך ומתחיל לפנות את קערות הצ'יפס.

"בטוחים?"

"כן, לכי לישון" ליאו מחייך.

אני מרימה בקבוק קולה מהרצפה "אני אעזור לכם, נגמור יותר מהר ואז נלך לישון"

"עשינו עסק" אנדרו מכניס שקית זבל מלאה אל תוך אחד ה"תאים".



אהבתם? פרק שלוש עשרה