פרק 4:
אני דופקת על הדלת של הנסיכה ומעיפה בנשיפה תלתל ממצחי. אין
לי כוח לנסיכה הזאת, שבטח תרצה אמבטיה חמה, ופירות...
"יבוא"
אני נכנסת "רצית אותי, הוד מעלתך?" אני קדה אליה
ברשמיות ומצליחה איכשהו לא לגלגל עיניים.
"כן, רציתי רק לשאול כמה שאלות, היות ואינני מצליחה
להירדם"
"אני לרשותך, הוד מעלתך"
"אמרי לי... האדון הנרי הוא... מעוניין בי?"
טוב, היא הרבה יותר ישירה מאשר האדון הצעיר המעצבן.
"ובכן." אני מחייכת אליה, היא לא יודעת שאני רק משחקת תפקיד "הוא
היה מאוד לחוץ היום בבוקר לקראת פגישתו איתך. ויש לציין שהוא נראה מאוהב באמת
ובתמים כשהחזיק את ידך בפגישתכם הראשונה."
היא מחייכת "אוה, תודה לך. נגולה אבן מליבי. חשבתי
שהוא מתנהג כך ליד כל נערה שהוא מעוניין להינשא לה"
אוה, כן. הוא כן. "מובן שלא, את מיוחדת בעיניו"
"ג'ו, האדון הצעיר" אני שומעת את רוברט.
"סלחי לי, נסיכה. האדון רוצה שאלך אליו"
"איני שומעת שום צלצול"
"אוה אממ... זו תכונה שהתגלתה אצלי בגיל צעיר... אני
שומעת דברים ממרחק גדול יותר מאנשים רגילים"
"באמת? בואי רק נקווה שקסם שחור לא נתן יד בדבר"
"זה מה שאני מתפללת אליו בכל יום"
"טוב, את רשאית ללכת"
אני קדה ויוצאת בהליכה לאחור.
"הצלה יפה" אני שומעת באוזני את אנדרו.
"נכון? אני פשוט מוכשרת" אני עונה לו.
"הכי מוכשרת" אומר ליאו.
"אנדו, ליאו, אין לכם צואת סוסים לטפל בה?" אני
שומעת את רוברט.
"יש" ליאו נאנח.
"אז קדימה. וג'ו, גם את"
"צואת סוסים? לא הקטע שלי" אני אומרת
"קדימה ג'ו, לאדון"
"אני שם עשרים על זה שהוא שואל אותה בדיוק מה שהנסיכה
שאלה" אני שומעת את ליאו.
"אני אומר שהוא ירצה אמבטיה ועצה להיום בערב"
עונה אנדרו.
"התערבנו?"
"התערבנו"
אני מגיעה לחדר של האדון הצעיר והמעצבן ודופקת על הדלת.
"יבוא"
"רצית אותי, אדוני?"
"כן, רציתי לשאול כמה שאלות... שאלה אחת..."
"אני לרשותך"
"תתחתני איתי?"
"מה?!" אני שומעת גם את ליאו, אנדרו ורוברט
אומרים את אותו הדבר בדיוק.
האדון מעביר את ידו על שיערו "אני יודע שזה מעט מוזר...
שאני בן לאדון מכובד ואת... סתם משרתת..."
"ורק בזה זה מוזר?!" אני
שומעת את ליאו באוזן, וכמעט שומעת את הקיטור שיוצא לו מהאוזניים. אחח... האביר
שלי.
"אבל כשאני מסתכל עלייך, ומסתכל עליה... אני לא מפסיק
לחשוב עלייך, ג'ורג'יה. אני רוצה אותך בכל ליבי. אני אוהב אותך" האדון הצעיר
והממש ממש מעצבן ממשיך.
אני איכשהו מצליחה לחשוב בצלילות יחסית ואומרת את התירוץ
הקבוע שלי "אני מאורסת"
"בואי נברח."
"אבל..."
"אני יודע שאת אוהבת אותי. ג'ורג'יה." הוא כורע
ברך ונושק לידי.
"אתה צריך להתחתן עם הנסיכה" אני שולפת את ידי
ממנו במהירות.
"לא כשיש לי אהבת אמת"
אני מגלגלת עיניים בכעס.
"את אוהבת אותי. את לא יכולה להסתכל לי בעיניים ולהגיד
שלא."
אני נועצת בעיניו את עיני ואומרת לאט וברור "אני לא
אוהבת אותך. ואם לומר את האמת- אני שונאת אותך. אתה צריך להתחתן עם הנסיכה. ואני
מאוהבת במישהו אחר"
"מי הוא? אלחם בו על ליבך."
עכשיו אני מחייכת. אין לי שום ספק שליאו יחסל את האדון הזה.
"ליאו. הוא סייס פה באחוזה"
"אם כך, סייס לא מפחיד אותי." הוא קם ותופס
בסנטרי "ואת תלמדי לאהוב אותי."
אני משתחררת ממנו והוא יוצא בהליכה מהירה מהחדר.
"ליאו, הוא בדרך אליך." אני אומרת.
"טוב מאוד. זה ילמד אותו שאסור להתעסק איתי. או עם ג'ו
שלי"
"אסור לך להרוג אותו." מזכיר רוברט.
"ישיבת/עמידת צוות. עכשיו, לפני שהוא מגיע" אומר
אנדרו.
"הוא בטח הלך להביא כפפה, להשליך אליך" אני
אומרת, נזכרת בגינונים הטקסיים.
"יש מספיק זמן."
אני יוצאת מהחדר מהר, לא רצה כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת.
אנחנו נפגשים שלושתנו באורוות ורוברט על מסך קטן ביד של אנדרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה