סיפור- סוכנות הזמן- פרק שני

והנה הפרק השני, אחרי שראיתי שבאמת קראו את הפרק הראשון.
אני חייבת לציין שאני מאוד אוהבת את הסיפור הזה, ואיך שהפרקים התפתחו לי מתחת לידיים (חמישה פרקים כתובים עד כה).
ואני גם אוהבת את הפרק הזה (חיוך). קריאה מהנה:

פרק 2:

אני מתעוררת באמצע הלילה לקול מהחלון מתחתי ופולטת כמה קללות באיטלקית. ימי הביניים המסריחים מביאים איתם כמה אנשים מסריחים שממש אוהבים לזייף מתחת לחלון שלי. אני מעלה על פני חיוך מאולץ ופותחת את החלון.

"הו, עלמתי, התעוררת סוף- סוף והראית את פנייך הענוגות מבעד לחלון חדרך"

אני מעמידה פנים שאני מסמיקה ואומרת בלחישה קולנית משהו "אני כבר יורדת, שאבי לא יגלה"

הוא מהנהן בהתלהבות ואני סוגרת את החלון ומגלגלת עיניים.

"הי רוב, אכפת לך?" אני דופקת על הדלת של רוברט, הוא פותח את הדלת במבט ישנוני.

"מה? אה, כן... בטח" הוא משפשף עיניים ואני יוצאת דרך הדלת הראשית, מתעטפת בצעיף כנגד הרוח.

"הו, יפתי" ה... נער? איש? הזה מנשק את ידי ואני צוחקת בביישנות.

"ג'ורג'יה?!" רוב יוצא דרך הדלת ומניח את מבטו על הנער/איש. "אתה! גנב מלוכלך, היא מאורסת ואתה מעז לחזר אחריה ועוד ממש מתחת לאפי!" הוא מתפוצץ מכעס "ואת, שלא תחשבי שסיימתי איתך" הוא פונה אלי ואני נועצת את מבטי בקרקע "היכנסי מיד הביתה!" הוא צועק .

"כן, אבי" אני רצה בחזרה פנימה, מתפקעת מצחוק, ושומעת איך רוברט צועק על הנער/איש.
אולי גם מכה אותו.
אחרי כמה דקות הוא חוזר פנימה "זאת הפעם החמישית השבוע" הוא שוב משפשף את עיניו ומחייך אלי כשאני עולה במדרגות "את יפה מדי".

אני קדה אליו "תודה".

"אני חוזר לישון, לילה טוב"

"לילה טוב"

רוב שחקן טוב, אני כמעט מאמינה לו לפעמים. אבל הוא לא יכול לשקר לי ולהגיד שהוא חוזר לישון. אפילו שפשופי העיניים שלו כשאני מעירה אותו בלילות לא יכולים להסתיר את העובדה שהוא פשוט לא ישן. הוא... רק מנמנם, שוכב וחושב מחשבות. אבל בבקרים הוא אף פעם לא עייף, גם אם התקוטט עם איזה מחזר במשך לילה שלם (הם לא תמיד חלשים כמו האחרון), הוא לא עייף. מצד אחד זה יופי, מצד שני זה טיפה מפחיד אותי.
אני נשכבת. היום אני יודעת שרוברט לא ישן כי הוא מתאבל. רואים את זה בעיניים שלו כשהוא מעמיד פנים שהוא אבא שלי, וכשהוא שומע את אנדרו מדבר על עוד מישהי בצוות. לרוברט הייתה בת. היא הייתה חלשה כמו אמא שלה, וקטנה כל כך. אשתו של רוברט לא שרדה את הלידה. אבל בתו נשארה בחיים מספיק זמן כדי שהוא ייתן לה את שם אמה- רוז.

אנדרו הכיר את רוז, את שתיהן. כמובן. הוא מספר שרוב נהג לבכות ליד קבר אשתו עם בתו הקטנה בידו. אנדרו גם אמר שכשרוז הקטנה מתה, הוא בא אל רוב ואמר לו בשקט "אין לי אבא ולך אין ילד. אולי אתה תהיה אבא שלי ואני אהיה הבן שלך?"
ורוב היה עצוב כל כך, עד שהוא היה חייב להסכים לילד בן העשר.
נדמה שזה קרה לפני כל כך הרבה זמן.

זמן. לא דבר שעיכב אותנו פעם. אני זוכרת איך פגשתי את אני העתידית. ממש בעוד כשבוע אני אמורה לחזור הביתה, לבית האמיתי עם ההורים שלי, ולהגיד לאני מהעבר לבוא לסוכנות הזמן. פרדוקס מיותר, אם תשאלו אותי. מיותר לחלוטין. אבל אני לא יכולה לשנות מה שקרה, גם אם הוא יקרה.

ועם המחשבה הזאת אני נרדמת, ממש לכמה שעות עד שאני אצטרך לקום ולהכין ארוחת בוקר מסריחה לאדון המסריח שלי ולנקות את החדר המסריח שלו.

"בוקר טוב" ליאו מצטרף אל שולחן האוכל ומנשק אותי על הלחי. "מממ... לבנדר- השמפו האהוב עלי" הוא מרחרח לי את השיער.

"אתם חייבים להפסיק לפלרטט אחד עם השנייה כל הזמן" אומר אנדרו.

"אוי אנדרו, מרגיש מקופח?" אני שואלת אותו.

"אהה.... כן!" הוא אומר כאילו זה מובן מאליו. מה שנכון.

"לך תתחיל עם איזו עובדת מטבח" אני אומרת וממהרת להוסיף "שהיא לא אני".

הוא עושה לי פרצוף ואני חורצת אליו לשון.

"מה את רוצה ממני? יש פה אלף בחורות..." הוא מתחיל "על מה אני מדבר? אני מת עלייך" הוא פורע לי את השיער.

אנחנו כמו אחים שלושתנו. וליאו לא יותר מאח, הוא אח שונה. ואנדרו הוא חבר טוב. שלישייה בלתי מנוצחת.

"עוד יומיים" אומר רוברט לפתע.

"עוד יומיים מה?" שואל אנדרו, למרות שהוא מבין לאן רוברט חותר.

"היום היא מגיעה לעיר, מחר הם כבר מתאהבים. לא צריך יותר מיומיים"

אני נושמת בהקלה, כאילו החזקתי את הנשימה במשך כל השבועות שאנחנו כאן בזמן המסריח הזה.

"תהיה לנו חופשה של שבוע- שבועיים, אלא אם יקרה משהו יוצא דופן. ואז תפגשו את עצמכם."

"חופשה" ליאו מחייך, לא חושב על המפגש עם עצמו. ואנדרו מתמתח עליו, מדמיין את הסוכנת הבאה שיתפוס בחכתו.

"מלינדה ה'," הוא אומר.

"מה איתה?"

"נסיעה ראשונה שלה, מתרגשת. צריכה מישהו מנוסה ונאמן לידה"

"כן, כלב זו בחירה טובה לתת למישהי בנסיעה הראשונה" אומר ליאו וצוחק.

"דו- משמעות. מצחיק" אנדרו זורק עליו כמה פירורי דגנים.

"מאוד" אני אומרת ואוכלת את אחד הפירורים שנחת עלי במקום על ליאו.

פעמון הכנסייה מצלצל לשעה שש. אני נושמת עמוק. "היום הוא היום" אני אומרת.

"ומחר בערב, אם הכול ילך טוב, נהיה בסוכנות בתוך המיטות, ועם צנרת ומזגן." אומר רוב.

"ואיזה סרט זומבים פתטי בטלוויזיה" אנדרו שוב נשען אחורה.

"ספר טוב, או מוזיקה חלשה לאור נרות" ליאו אומר ומרים את סנטרי ככה שהפה שלו ממש קרוב לשלי.

מוזיקה בפול ווליום. זה מה שאני חושבת עליו. צ'יפס וקולה בכמויות.

"מסיבת סוף משימה, אצלי בחדר." אני אומרת אחרי המחשבות שלי.

"בואו לא נקדים למאוחר, יש עוד את המשימה לגמור." רוברט מזכיר ונותן לי אוזנייה "התפקיד שלך הוא הכי חשוב, אל תשכחי."

אני מכניסה את האוזנייה לאוזן שלי ומהנהנת.

"אחת, שתיים, בדיקה" הוא אומר לתוך מיקרופון קטן.

"שומעת" אני אומרת. הוא נותן את המיקרופון לליאו, ששותל אותו בצווארון חולצתו ביחד עם עוד אוזנייה. הוא נותן מכשירים זהים לאנדרו ולי עוד מיקרופון. אנחנו ממשיכים עם בדיקת המיקרופונים, תדרים, המצלמות ששתלתי בתוך האחוזה. הכול במקום.

"בהצלחה" הוא אומר ואנחנו יוצאים לכיוון האחוזה. אני בודקת שמכשיר הטמפרטורה שלי נמצא בשרוול ונרגעת כשאני מרגישה אותו כנגד עורי.

אני מחבקת את אנדרו ואת ליאו להצלחה כשהם מגיעים לפנייה לאורוות וממשיכה אל המטבחים. אחח... המטבחים המסריחים. אני לא אתגעגע אליהם. הג'לי הירוק בקפיטריה של הסוכנות פחות מסריח מהמקום הזה. שומן ועשן וסבון קשיח, זה מה שהמקום הזה מעלה בי.

אני ממהרת להכין ארוחת בוקר (לחמניות צימוקים ושקדים חמות בחמאה וריבה. אני די שונאת את האיש הזה). אני כבר באיחור כשאני מגיעה לחדר שלו, מסתכלת אל מעל הדלת וקורצת למצלמה החבויה.

"ג'ו, התרכזי בבקשה" אני שומעת את קולו של רוברט מהאוזנייה.

"טוב..." אני לוחשת למיקרופון.

"אמרת משהו?" האדון (הצעיר הפעם) אומר לפתע.

"אה... לא, אדוני" אני קדה ברשלנות "רק אמרתי בוקר טוב" אני מחייכת וממניחה את המגש  על השולחן.

"איזה יום היום?" הוא שואל ומשפשף את עיניו כשאני מסיטה את הוילונות הכבדים והאדומים.

"יום רביעי, אדוני" אני לא יכולה שלא לחייך.

"את כל כך שמחה היום..." הוא אומר במבט חשדני.

"היום אתה פוגש מישהי מאוד חשובה" אני מתחילה לסדר מסביב, אוספת כביסה מלוכלכת.

הוא פולט קללה "זה היום?"

אני מהנהנת.

"חשבתי שהיא באה בשבוע הבא" הוא אומר.

"אז טעית..." אני מתחילה לומר אבל נזכרת באמצע שאני צריכה להיות מנומסת "עוד משהו, אדוני?"

"את... נערה נכון?" הוא שואל אחרי מחשבה וקופץ מהמיטה.

"מובן שכן"

"אז תגידי לי איך...?"

"איך מה? אדוני" אני מחייכת בשקט.

"ג'ו..." אני שומעת את רוברט באוזן שלי.

"את יודעת... איך...?"

"ג'ו..."

"בסדר, בסדר" אני לוחשת למיקרופון.

"מה אמרת?"

"אמרתי שהכול יהיה בסדר"

"אני מקווה מאוד, אבי יצא מגדרו אם לא אצליח עם זאת. נסיכה, בכל זאת" הוא ניגש לארון ואני פונה לדלת כדי לצאת.

"את, חכי. אני צריך חוות דעת" הוא נובר בין הבגדים.

"כל שתבקש"

"הגלימה הזאת, עם זה"

"המממ..." אני מרשה לעצמי להרהר "ירוק ואדום, לא כדאי".

האדון הצעיר כל כך מתוח עד שהוא פשוט מסכים איתי.

הוא מנסה שילובים שונים. אני כמעט מסכימה כשהוא שולף חליפה ורודה מצויצת, אבל אני רוצה לצאת מהמקום הזה מחר, לא לפגוע לו באירוסים.

"מושלם" אני אומרת כשהוא מתלבש בצבעי טורקיז- כחול.

"את חושבת?" הוא מסתכל על עצמו בראי. הפעמון מצלצל תשע.

"בטוחה, פשוט תהיה עצמך ויהיה בסדר"

"תודה לך אה..." הוא מכווץ את מצחו, מנסה להיזכר איך קוראים לי.

"ג'ורג'יה"

"שם לא רגיל למשרתת... בכל אופן- תודה, אני אדאג להעלאה במשכורתך"

"תודה לך אדוני. ואם לא אכפת לך, יש לי מחויבויות במטבח"

"כמובן" הוא מנפנף בידו, מרשה לי ללכת. אני קדה ויוצאת.

"הוא נראה בסדר" אני אומרת בשקט במסדרון. משרתת נושאת קומקום מים חמים חולפת על פני במהירות, לחוצה להגיע לאדון (המבוגר) בזמן.
"שלב ראשון הושלם, אתה יכול לסמן וי, רוברט"

"תודה לך, ג'ורג'יה. ועכשיו לשלב השני."




אהבתם? הפרק השלישי