טוב, החלטתי החלטה- לכתוב כאן בבלוג סיפור בהמשכים.אז זה אחד שהתחלתי לא מזמן (אתמול? שלשום? משהו כזה). אני קוראת לו "סוכנות הזמן", "Time agency", והוא חמוד, אני אפרסם כאן את הפרק הראשון ונראה לאן זה מתקדם:
"כן אדוני, כמובן אדוני"
אני קדה עמוקות ויצאה בהליכה לאחור דרך הדלת כשהמגש בידי.
אני צועדת במהירות
במסדרונות הארוכים בבית האחוזה הגדול כששמלתי הישנה מסתובבת סביב רגלי, הו, כמה
אני מתגעגעת הביתה ברגע הזה. כן, גם כן בית, אבל עדיין רוצה לעוף כבר מהמקום המסריח
הזה, שהוא המקום הכי נקי בעיר.
"עיר מסריחה, אדון מסריח" אני מלמלת בעודי מכינה
ארוחה חדשה לגמרי, אחרי שה"אדון" הזה שלי ממש התעצבן מכך שהמרק לא היה
בטמפרטורה המתאימה. ולא מרק משאר הסיר- לא הוא- הוא צריך מרק חדש לגמרי בתוך עשר
דקות או שהוא לא רק יכאיב לי, אלא גם ישליך אותי לישון עם הסוסים. שגם הם, דרך
אגב, מסריחים למדי. כשהירקות חתוכים אני נפנית למרק- מסתכלת לכל הכיוונים, אף אחד
לא רואה. אני מוציאה משרוולי חפץ ארוך ודק ומכווננת אותו לטמפרטורה המדויקת וטיפה
יותר ואז לוחצת על הכפתור. אף אחד לא שם לב לצליל החלש שהוא מפיק, אני מכניסה אותו
בחזרה לשרוול. "תקופה מסריחה" אני מלמלת ולוקחת מגש חדש אל חדר אדוני.
"זה בסדר, לעת עתה." אומר האדון "את יכולה
ללכת"
"תודה לך אדוני" אני קדה שוב ויוצאת במהירות, שמה
פעמי לבית קטן ועלוב במרכז העיר. היום נגמר, מחר איאלץ לבוא לשם שוב.
"ימי הביניים מסריחים" אני קורסת על הכיסא במטבח.
"ערב טוב ג'ורג'יה, שלומי מצויין, תודה ששאלת" אומר
רוברט, ה"מפקד". אני לא יודעת את גילו האמיתי, משהו בסביבות עשרים וחמש
או שלושים.
"מצויין? איך מצויין?" אני קופצת לרגע "אתה
אומר לי שאנחנו יוצאים מהזמן הזה?"
"מה? רגע.. מה?!" הוא נבהל "לא! עוד לא
סיימנו את המשימה".
"אז למה אתה מרגיש מצויין?" אני מתאכזבת.
"כי מצאתי קמח ואני עומד להכין לכולנו פסטה איטלקית
אמיתית"
"אני הולכת להתאמן" אני אומרת באיטלקית בנשיפה.
"זאת הגישה, ג'ו" אומר רוברט בחיוך מוגזם בכוונה.
"כן, כן" אני ממשיכה באיטלקית ופונה לחדר שלי
להתלבש בבגדים נורמאליים.
ורוברט מתחיל לשיר שירי גונדוליירים.
"קללות באיטלקית הן הצד החזק שלי!" אני קוראת
אליו. איטלקית היא אחת השפות האהובות עלי, מתוך כל העשרים ומשהו שאני יודעת.
אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת בחריקה ונסגרת מהר ואוספת
במהירות את השיער הבהיר שלי לקוקו גבוה ויוצאת מהחדר בכמה סלטות מעל הרהיטים
המועטים. "ליאו!" אני קוראת ונוחתת לידו בקפיצה. הוא מתקרב ונושק לשפתי
בעדינות, אני מחזירה נשיקה ומתקרבת אליו.
"הי אתם! היום איטליה, אין נשיקות צרפתיות!" אמר
רוברט באיטלקית בחיוך.
"הו, צרפת" אומר ליאו בצרפתית "האהובה
עלי"
"חשבתי שאני האהובה עליך" אני משיבה באיטלקית.
"אוה לא... בך אני מאוהב, ג'ו שלי" אנחנו חוזרים
להתנשק.
"אני אחזור לפסטה שלי" ממלמל רוברט באיטלקית.
"ואתה צריך להתקלח" אני אומרת לליאו בחומרה
באיטלקית "אתה מסריח מסוסים"
"ואת מסריחה מ..."
"מרק?" אני מרימה גבות.
"אפרופו סוסים, איפה אנדרו?" אומר רוברט, ממשיך
עם האיטלקית.
"השאירו אותו, יש המלטה"
"אני מרחמת על הסייח הזה" אני אומרת מהורהרת
"להיוולד דווקא בזמן הזה"
"ג'ו... לא" אמר רוברט.
"מה... בכלל לא חשבתי על זה"
"כן, בטח. כמו שלא חשבת על הארמדיל ההוא... וה.. ממותה?"
"אתה יודע שאתה תמיד נשמע פחות רציני כשאתה מדבר
באיטלקית?"
"החלפת נושא" הוא חוזר לאנגלית.
"נאהה... גם באנגלית אתה לא נשמע רציני"
"את לא מביאה סוס, וזה סופי" הוא אומר.
"כן כן, שמענו עליך" אני ממשיכה איטלקית.
"כשנסיים את המשימה נחזור הביתה" הוא מתקרב אלי
"ואז תוכלי לאמץ סוס" גם הוא חוזר לאיטלקית.
"אני מרגיש כל כך מנודה עם הצרפתית שלי" אומר
ליאו.
"אה כן? לך להתקלח" אני אומרת לו בצרפתית.
ואז אנדרו נכנס דרך הדלת. "מת מרעב" הוא אומר.
"טוב, אני הולך" אומר ליאו ומנשק אותי עוד פעם
אחת.
"אוי, בבקשה!" אומר אנדרו "למה פה?"
הוא מתיישב בתשישות על אחד הכיסאות "רוב, למה יש רק בת אחת בצוות? אני גם
רוצה אחת כזאת" הוא שואל-מתלונן לרוברט
"זה לא פייר!"
שלושת הבנים רחבי כתפיים וגבוהים, כבר אמרתי להם לא פעם
ששלושתם נראים טוב. ליאו כמעט ההיפך מני, בעלת השיער הבהיר המתולתל והעיניים
התכולות. יש לו שיער שחור, גוף שרירי ועיניים כמו שני בורות חשוכים. לאנדרו יש
שיער חום-אדמדם ועיניים ירוקות חודרות. ולרוב שיער חום ועיניים חומות. אנחנו נראים
יחד ארבעתנו כמו אוסף של אנשים ששום דבר לא מקשר ביניהם. מה שנכון- נכון. שום דבר
לא קישר בינינו. עד שהגענו לסוכנות הזמן. רוב הגיע לשם כשהיה בן שלוש- עשרה, כך גם
אני וליאו. אנדרו היה חלק מסוכנות הזמן עוד כשהיה ילד. כשאביו, סוכן זמן, נהרג בעת
משימה.
מובן שלא יצאנו למשימות כבר בהתחלה. שלוש שנים של אימונים גופניים
ולמידת שפות, טכנולוגיה, היסטוריה ושאר הדברים הנחוצים. נסיעת הזמן הראשונה שלי
הייתה ממש עם הצוות הזה. תמיד הינו יחד, מאז שרוב קיבל את משרת המפקד שלנו.
והנסיעה הראשונה הייתה ל... מי זוכר? הייתה פעם אחת של תקופת האבן, ואולי פעם אחת
באוסטרליה, לא זוכרת מתי. היום אנחנו ב... אמ... אני לא חושבת שהקשבתי לרוב כשאמר
לנו איפה אנחנו... אני מדברת אנגלית, אז איפה שהוא במקום שבו מדברים אנגלית...
בימי הביניים המסריחים, בטח באירופה.
"כשנסיים את המשימה נחזור הביתה, ואולי נביא לך איזו
מישהי..." מרגיע אותו ליאו.
"אני חוזרת לאימונים" אני אומרת ויוצאת, מגיעה
לאחד החדרים שהקצתי לעצמי כחדר אימונים והתחלתי בסלטות מהקירות ועוד כמה. ליאו
מצטרף אלי כעבור רבע שעה ואנחנו מבצעים דו-קרב, מתלוננים וצוחקים.
"בא לי המבורגר, עם צ'יפס... ומיץ תפוזים" אני
אומרת לו.
"דובוני גומי" משיב ליאו.
"מטבעות שוקולד"
"עוגיות שוקולד"
"שוקו"
"קפה"
"סוכר"
"מלח נורמאלי"
"פיצה..."
"עגבניות"
"תפוזים... רגע- יש פה כאלה?" אני שואלת.
"לא ראיתי בשוק..."
"אז נגיד ש... אורז"
"אח... אורז... סושי"
"אולי נזדמן לסין העתיקה?" 'נזדמן', מהמילה
'זמן', זו מילה שאנדרו התאים למה שאנחנו עושים... אנחנו לא יכולים להגיד 'ניסע
בזמן לסין...' זה ארוך מדי ואולי לא הגיוני מבחינה תחבירית... פשוט אומרים
'להזדמן'. הביטוי כבר תפס בכל הסוכנות, בגלל שכולם הכירו את אנדרו כשהיה קטן.
"זה לא יפן?"
"זה משנה?"
"לא יודע..."
"אז לאחת מהשתיים, או לשתיהן. אבל אני קודם מעדיפה
יוון העתיקה" אני אומרת, חולמת.
"אבל בנים לובשים שם חצאיות!"
"נכון... נו טוב, ככה נוכל לדעת אם זה מתאים לך"
אני צוחקת עליו כשאנחנו מסיימים את האימון ואני זורקת אליו מגבת.
"מתאים לי?" הוא כורך את המגבת סביב מותניו
לחצאית.
"חתיך" אני עונה לו ומנשקת אותו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה