סוכנות הזמן- פרק שביעי

כל כך הרבה קריאות ביום אחד! ממש התרשמתי.

(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי)

והנה הפרק השביעי לנגד עיניכם:

פרק 7:

"הכול מוכן?" רוברט שואל אותי ובודק בשעון שלו. ליאו ואנדרו יחזרו בכל רגע.

"ארזתי הכול, בדקתי מתחת למיטות. כל התיקים פה והשעון תקין" אני מביטה בשעון שלי, שתלוי על שרשרת סביב מותניי. אני רואה את המחוג היחיד נע בהחלטיות, סופר שניות, וכמעט מרגישה את התקתוק העדין. השעון תמיד איתי, הוא מה שמביא אותנו לזמן אחר וגם מה שמחזיר אותנו הביתה.
השעון שלי מעוצב כעיגול בצבע נחושת- כסף, ערבוב של אדום עם כתום וחום ואפור. הוא נפתח בלחיצה מלמעלה, כמו שעון עתיק. המכסה חלק, כמו מראה, ומאחור חרוט סמל הסוכנות והאות ג', האות הראשונה בשם שלי. הספרות הרבות בצבע שחור בולט והמחוג נע בעקביות. תקתוק מתמיד ומרגיע. אחרי שאפגוש את ג'ורג'יה הקטנה בעוד שבוע אוסיף חריטה על המכסה.
החריטה על השעון של רוברט היא ורד, רוז. הוא הציע נישואין לאשתו באותו היום. זה היה מזמן, מאז הורידו את גיל הפגישה עם עצמך, אז הוא היה שמונה עשרה או תשע עשרה, היום הוא שבע עשרה או שמונה עשרה.

ליאו ואנדרו נכנסים לפתע, מוציאים את המצלמות ומכשירי הציתות מכיסיהם. ליאו מנשק אותי "שלום נסיכה" ואז הולך לחדר שלו להחליף בגדים ביחד עם אנדרו.

"לחוצה?" רוב שואל אותי כשהוא שם לב שאני ממוללת את אחד השרוכים בתרמיל שלי.

"לא, למה שאהיה?" אני עונה בלי להסתכל עליו.

"ג'ו..." הוא מתחיל אבל אנדרו נכנס, עם השעון הזהוב למותניו.

"ג'ורג'יה, ילדה רעה!" הוא מחייך "מה עם המדים של הסוכנות?"

אני מחייכת ומוציאה את הז'קט הלבן מהתרמיל. "אתה כזה ילד טוב" אני אומרת.

"כן כן, קדימה, תלבשי"

אני לובשת את הז'קט מעל הגופייה הירוקה הכהה שלי והג'ינס הקצרים.

"ככה טוב יותר, תסמלי בגאווה את הצוות." אומר רוברט.

"הצוות הלבן." אני אומרת.

אנדרו בחר לנו את הצבע הלבן שהיה שייך לאביו.

ליאו נכנס לחדר, לבוש בז'קט שלו, ומניף אותי באוויר. "הביתה" הוא אומר בחיוך ואז מוריד אותי.

"הביתה" אני מסכימה.

"הביתה" אומר אנרו "רק לא לקטוע את הרצף, רוב..."

"הביתה" אומר רוברט ומשפשף את שעון הכסף שלו בחיוך.

אני מרימה את התרמיל שלי על כתפי, מוודאת שהוא נוגע בי ישירות. הבגדים בסדר, הנעליים בסדר. רק מה שנוגע ישירות בי יכול לעבור.

"מוכנים?" שואל רוב, מסתכל עלינו.

אני מהנהנת.

"מוכן" אומר אנדרו.

"גם אני" עונה ליאו.

"לכוון" אומר רוברט "שנת 2014, ארבעה בחודש ינואר, שתים עשרה בצהריים"

אנחנו צריכים לכוון על פי הזמן ששהינו בזמן אחר. אם היינו פה שבועיים, נכוון לשבועיים אחרי שיצאנו. ככה לא יהיו בעיות עם הגילאים. אני פותחת את מכסה השעון ומכוונת את המחוג. ארבע, אחד, שתים עשרה, אפס, אפס. ואז סוגרת את המכסה בנקישה, מחזיקה בו חזק. לא באמת צריך לעשות את זה, אבל חמימותו מרגיעה אותי, כמעט להרגיש את התקתוק.

ואז, במצמוץ אחד, אני מוצאת את עצמי בחדר הנסיעה בסוכנות. הקירות שנראים מתכתיים נראים מוכרים כל כך.

"אין כמו בבית" אומר אנדרו ומתחיל ללכת. "מתי המסיבה ג'ו?" הוא מסתובב.

"תשע, תביא משהו" אני אומרת ומחייכת אליו.

"סגור" הוא אומר "עכשיו בואו לקפיטריה. יש לי חשק לג'לי ירוק"

אני צוחקת "טוב" ואז מנופפת לשלום לרוב, שמדבר עם האחראי על חדר הנסיעה, מסביר את הפרטים על המשימה. הוא מנופף בחזרה ואנחנו פונים ללכת.

ריחות הקפיטריה- ערבוב של ג'לי ירוק, סלט מתחילת השבוע ופסטה שהתבשלה יותר מדי והפכה לדייסה. כן, אנחנו לרוב מזמינים פיצה או סיני. אני מניחה את התרמיל שלי בתוך תא מתכתי ולוחצת על הכפתורים- הקומה והחדר שלי- וסוגרת את הדלת. הוא יגיע לשם. המציאו את ה"תאים" כשגילו שאנחנו רעבים אחרי המשימות.

ינואר, קר. אני מגלה שכולם לובשים ארוך ואת תלבושות הצוותים שלהם ממעל. ורק אני עם גופייה וג'ינס קצרים.

"הלו! ג'ורג'יה" אומר מישהו לידי. מייק.

"סתום, היה שם קיץ" אני אומרת ומחייכת אליו חיוך חצי משועשע חצי מתנשא.

"סוף משימה... את עושה משהו היום?"

"כרגיל..."

"מתי לבוא?"

"תשע, קולה"

"אוקיי"

אני פונה אל ליאו ואנדרו, שמגיעים עם המגשים שלהם לעמדת הג'לי. "מייק יבוא, את מי שאלתם?"

"הממ... איימי, ליסה, דני, פיל..." אנדרו סופר אותם.

"אני אסמס" אני אומרת.

"מזל שהחדר שלך גדול, הא?" אומר ליאו ולוקח את המגש שלו אל השולחן הקבוע שלנו. חבורת צעירים מצטופפים כדי לפנות לנו מקום שם. אני מחייכת אליהם בתודה ומתיישבת, מוציאה את הטלפון-הנייד-למקרי-חירום מכיס הז'קט, בוחרת אנשי קשר ושולחת את ההודעה. כעבור שלוש שניות שומעם צפצופים ברחבי הקפיטריה. ארוחת הצהריים מתקיימת בעוד שעתיים, אבל הג'לי הרבה פחות מגעיל בשעה הזאת. רק אם אתה מספיק זמן פה אתה יכול לדעת את זה. הצעירים שכאן? אני חושבת שהם רק התבלבלו בשעות בגלל איזה שיעור-נסיעה שהיה להם.

מיד הנייד שלי מצפצף עם תשובות מגוונות כמו "מעולה, אני אגיע עם צ'יפס" או "המוזיקה על אנדרו, נכון?" או רק "בטח" או "אוקיי".

"אני אומר לכם, ביום מן הימים אני אדע את המתכון" אנדרו בולע כפית של ג'לי ומיד שותה מים, הלשון שלו צבועה בירוק זרחני.

"לא אם אני אמצא אותו קודם" משיב ליאו ובוהה לרגע בירוק הרוטט שעל הכפית שלו, ואז מכניס אותה לפה. אני רואה אותו מתאמץ לא לעוות את פניו בגועל.

"על מה אתם מדברים? אתם לא מבינים שהטעם המגעיל נועד כדי להסוות את הטעמים של המרכיבים?" אני צוחקת ומסתכלת בבבואת הלשון שלי על הכפית.

כשאנחנו מסיימים ומניחים את המגשים בעמדה שלהם אני מקבלת אסמס מרוברט. 'בואי לחדר הנסיעה'.
"רוב צריך אותי, נתראה אחר כך?"

"אחר כך" ליאו מנשק אותי לעיני יושבי הקפיטריה. אנחנו עוצרים רק כדי שהוא יוכל להגיד לכולם "תקנאו" כשהוא צוחק.

הצחוק שעולה מדבריו מעלה בי חיוך תוך כדי הנשיקה. ואנחנו משתחררים כשצפצוף מסמל שרוברט 'מחכה. ויש לי דברים יותר טובים לעשות. את בטח מנשקת את ליאו, אני צודק?'

נשמעות קריאות אכזבה כשאנחנו מתרחקים לשני כיוונים שונים במסדרון.





אהבתם?? פרק שמיני