סוכנות הזמן- פרק שמיני

כבר פרק שמיני, מי היה מאמין? רציתי להעלות אותו אתמול, אבל החלטתי לתת עוד טיפה זמן.
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי)

פרק 8:

"מה קורה, רוב?" אני שואלת כשאני מגיעה לחדר הנסיעה.

"רק דו"ח למשימה" הוא אומר "הקטע הבעייתי"

"אהה" אני אומרת, מתיישבת ליד שולחן ומושכת אלי את הדף של הדו"ח.

"רק הסבר, תוצאה ודרך פיתרון." הוא אמר לי.

אני מתחילה לכתוב. מחרבשת כמה דברים. "סיימתי"

רוב קורא את זה ברפרוף "נו, טוב. זה יהיה מספיק. להתראות ג'ו... ותלבשי משהו- שלא תחלי"

אני מגלגלת אליו עיניים בחיוך "ביי רוב"

"ביי"

"מה הוא רצה?" אנדרו שואל אותי כשאני מגיעה לחדר שלו.

"סתם... דו"ח על ה'תקרית' מלפני יומיים"

"אוקיי... תשמעי את זה" הוא לוחץ על עכבר המחשב שלו. הרמקולים משמיעים איזו מוזיקה שרק הוא יכול להכין בתוכנות מחשב.

"טוב!" אני אומרת. "אנדי, אתה פשוט גאון"

"אני מנסה" הוא מחייך.

"שמתי לב שאנחנו משקיעים יותר ויותר בכל מסיבה" אני אומרת.

"יכול להיות" הוא מושך בכתפיו.

ליאו נכנס ואני אומרת "אז יש מוסיקה"

"וריקודים?" הוא מניף אותי ממושבי על המיטה של אנדרו ומסובב אותי.

"באמת שאתם חייבים להפסיק לעשות את זה, במיוחד כשאתם בחברת אנשים בלי אהבה בחיים"

"אבל אנחנו אוהבים אותך" אני מחבקת אותו.

"זה מנחם, את יכולה להמשיך?"

"סליחה אחי, היא שלי" משיב ליאו.

"האא..." הוא נאנח "כנראה שאצטרך לחיות עם זה."

צפצוף מהכיס שלי. אני מסתכלת על צג הטלפון 'אתם יכולים להעביר את המסיבה לקפיטריה, אם בא לכם' אני מקריאה בקול את האסמס שרוברט שלח לי.

ליאו ואנדרו מסתכלים אחד על השני ואז עליי. אני מחזירה לרוב תשובה 'למה?'

'כי יש הרבה אנשים'

'מה בתמורה?'

הטלפון מצלצל.

"מה, רוב?"

"האחראים שמו לב שיש אפליה..."

"אתה מתכוון..."

"שאם אתם רוצים את הקפיטריה, תזמינו את כולם. או לפחות את הסוכנים"

"אתה מתכוון, את כולם?"

"אממ... כן"

"וסתם לידע כללי... מה יקרה אם נסרב?"

"אני מצטער להגיד, אבל הם יכולים לאסור עליכם לארגן מסיבות עד להודעה חדשה"

"הוא אומר שאנחנו צריכים להזמין את כל הסוכנים" אני מעדכנת את ליאו ואנדרו, שלא שמעו את החלק של רוברט בשיחה.

"נו טוב, אם נשתמש בקפיטריה. החדר שלך לא עד כדי כך גדול. באמת נהיה שם מאוד דחוס בפעמים האחרונות..." אומר ליאו בהיגיון.

"בסדר מבחינתי" אנדרו מושך בכתפיו.

"מסכימים" אני אומרת לרוב.

"טוב ויפה. אז קדימה לעבודה" הוא משיב ומנתק.

"אני אדפיס הזמנות" אני אומרת.

"אני אשלח הודעות" ליאו מנופף בטלפון שלו.

"אני אמשיך עם המוזיקה" אנדרו חוזר למחשב שלו.

"וגם צריך להביא מלמטה אוכל" אני אומרת.

"את רוצה שאני אלך אחר כך?" משיב ליאו.

אני מנשקת את ליאו "לא. נתראה"

"ביי"

"ביי"

אני יוצאת והולכת למעלית שבקצה המסדרון, נכנסת אליה ולוחצת על הכפתור 64, קומה אחת מעל החדרים של אנדרו וליאו. אני לא אוהבת מעליות, ממש לא. הן גורמות לי לסחרחורת. אני מנסה לזמזם שיר בזמן שאני מרגישה את הלחץ באוזניים ואת העצירה הפתאומית והחלקה. הדלת נפתחת ואני יוצאת אל המסדרון, הדלת הרביעית מימין, פותחת אותה בעזרת הקוד 6422. לא צריך לנחש שזו הקומה 64 ו2 כפול 2 זה ארבע- הדלת הרביעית. די ברור, אני יודעת. אבל אני לא רוצה לשכוח אותו. וגם אף אחד לא יגנוב פה. לכל אחד יש מה שהוא צריך וזהו.

אחח... החדר שלי. הריח הקל של שינה, דאודורנט, איפור, ומתכת. "שלום בית" אני אומרת ומדליקה את האור, מתוך הרגל מעבירה את היד על אחד הפוסטרים שעל הקיר, מצמידה את אחת הפינות שלו בחזרה למקומה. אני מסתכלת על דמותי בראי, השיער הגלי- מתולתל אסוף בקוקו גבוה ומרושל עוד מימי הביניים, השעון עוד תלוי על מותניי, מבריק ונהדר באור המנורה מאחורי האהיל הלבן. אני מסתכלת על ידי, לא שמתי לב שקר לי אבל עורי סומר. אני מסירה בעדינות את השעון, מכניסה אותו לתוך קופסה שחורה וסוגרת את המכסה. הוא יכול להיפתח רק בקריאת טביעת האצבע שלי. אני יכולה רק לתאר לעצמי שעון כזה בידיים לא נכונות, וגם כשהבניין מבוצר ושמור עשרים וארבע שעות ביממה- שבעה ימים בשבוע, צריך להיזהר.
אני נכנסת לחדר האמבטיה הצמוד ומתקלחת במים רותחים. כשאני יוצאת אני פותחת את הארון, שדלתו עשויה ראי, ומתלבשת בג'ינס וחולצה אדומה. ועליה את הז'קט הלבן. אני מסתכלת מסביבי. החדר היפה והצבעוני שלי.  הדלת המתכתית צבועה בטורקיז כמו הקיר עם החלון שלידו מיטה משובצת בשחור-לבן- כתום. על כל הקירות מודבקות תמונות שלי, של ליאו, של אנדרו ושל שאר החברים. כשאנחנו ילדים, כשאנחנו מקבלים את השעונים שלנו בהתלהבות, מהמסיבות האחרונות עם עוד כמה נערים. אנחנו לבושים בבגדים של כל משימה. מה שמזכיר לי- אני מדליקה את המחשב הנייד שלי ומתיישבת על המיטה. אחר כך מוציאה את המצלמה שלי מהתרמיל שנמצא על המיטה, איפה שמערכת ה"תא" השאירה אותו.אני מחברת את המצלמה למחשב ומעלה את התמונות מהמשימה האחרונה. אני לבושה בשמלה החומה והמעצבנת וליאו ואנדרו לבושים בבגדי הסייסים שלהם, רוב צילם את התמונה הזאת. ועוד תמונה של כולנו כשאני מחזיקה את רוב שלא רצה להצטלם.
אני שולחת את כל אלה למדפסת שבקומה 59. עכשיו ההזמנות למסיבה היום.

אני כותבת:
'מסיבת סוף המשימה פתוחה לקהל הרחב!

כל הסוכנים מוזמנים למסיבת סוף המשימה של הצוות של ג'ו אנדי וליאו בקפיטריה היום בתשע.

*מי שיכול, להביא משקה ו\או חטיף.

נתראה שם!!'



אהבתם?? פרק תשיעי