סוכנות הזמן- פרק תשיעי

כל כך הרבה קוראים בכל כך מעט זמן!!
(פרק ראשון, פרק שני, פרק שלישי, פרק רביעי, פרק חמישי, פרק שישי, פרק שביעי, פרק שמיני)

פרק 9:

אני יורדת לקומה 59, אנחנו קוראים לה "חדר המכונות", החדר היחיד בקומה. זהו; חדר גדול ומלא בציוד אלקטרוני שלא חלק מהרכוש שהסוכנות נותנת לסוכנים. מדפסות, למשל. וגם מאה מחשבים בערך לשימוש המתלמדים (שעדיין לא סוכנים).

מספר גדול של מתלמדים עובדים על המחשב בשעת אחר הצהריים הזאת, החופשית מלימודים. כמה מהם עושים שיעורים בהיסטוריה, חלק בגיאוגרפיה. וכמה מתשאלים את האחראית בנוגע לשימוש כזה או אחר בחלק זה או אחר של מכשיר זה או אחר.
האחראית, טניה, מבחינה בי נכנסת ומנצלת את זה כדי להתחמק מלעזור למתלמדים.

"יש פה סוכנת, אני צריכה ללכת לעזור לה..." היא אומרת וקמה ממקומה ליד השולחן המוקצה לאחראי החדר.

"במה אני יכולה לעזור לך, ג'ו?" היא שואלת אותי ומוסיפה בשקט "תודה"

"שלחתי הדפסות" אני אומרת "שתי תמונות להדפסה על נייר מיוחד וכמה הזמנות למסיבה היום"

"כן, שמעתי על המסיבה בקפיטריה. אבל זה היה בצדק" היא מחייכת אלי והולכת למדפסת הרחוקה ביותר, מושכת את הזמן בחברתי.

"כן, ככה גם אנחנו חשבנו. אני מבינה שליאו כבר הספיק לסמס לכולם"

"כן, לורל הייתה פה מוקדם יותר, המחשב שלה התקלקל... את מכירה אותה" היא מקישה על כמה לחצנים במדפסת.

"תני לי לנחש- היא שפכה עליו קולה"

"מיץ תפוזים" היא מחייכת והמדפסת מתחילה להדפיס את התמונות שלי.

"הייתי קרובה" אני מחייכת.

"ש מישהי חדשה, בגיל סוכנת. לורל ערכה לה סיור. כל כך פעילה... מה אני אעשה עם הילדה הזאת?" המדפסת עברה להדפסת ההזמנות.

"מישהי חדשה? סוכנת? מאיפה היא באה?" אני נשענת על הקיר.

"נכדה של סוכן שפרש. הוא נפתר, אבל לימד אותה את מה שלומדים פה. הוא רצה שהיא תתקבל לסוכנות..."

"זה לא קורה הרבה..."

"בכלל לא!" היא צחקה "והנערה הזאת חכמה להפליא. סבא שלה לימד אותה מצוין. אני זוכרת אותו בעצמי, כשעוד הייתי מתלמדת"

"בטח אפגוש אותה היום במסיבה" אני אומרת. טניה מושיטה אלי את התמונות וההזמנות.

"הדפסתי לך אותן על נייר ירוק, שיבלטו למרחוק"

"תודה טניה," אני משיבה "ובהצלחה" מוסיפה בשקט.

"אני בהחלט אזדקק לזה"

אני צוחקת ויוצאת החוצה, מצמידה הזמנה אחת ללוח המודעות למחוץ לחדר המכונות.

יש לוח מודעות ליד הקפיטריה. אז אני חושבת להמשיך לשם. קומה 55.

"אוה! היי ג'ו!" לורל מתקדמת לעברי בריצה ומחבקת אותי. אני מחזירה חיבוק.

"היי לורל, בדיוק הייתי אצל אמא שלך"

"איך היה בימי הביניים?" היא שואלת ומשחררת אותי.

"היה... מעניין... הציעו לי נישואין..."

"לא! באמת? מי? ליאו?"

"לא!" אני מחייכת "וזאת הייתה הבעיה"

היא צוחקת "ליאו בטח רתח"

"היה בסדר בסוף"

"אני רואה!" היא אומרת "אה! ותכירי את לוסי" היא מציגה לי נערה שחורת שיער, שנראית ביישנית. היא לבושה בחצאית כהה וגרביים לבנים עד הברך, נעלי לכה שחורות וחולצה ארוכה וורודה.

"היי! אני מכירה אותך..."

"אממ... אני לא מבינה" היא אומרת.

"ברור שלא, כי לפני יומיים גרמתי לך להיוולד." אני מחייכת, לורל מתחילה לצחוק.

"אני עדיין לא מבינה"

"לוסי אמרת, נכון? על שם סבתא של סבתא של סבתא של סבתא שלך, לוסינדה?"

"כן...יכול להיות"

"בבקשה" אני אומרת "בכל אופן, הזמנה למסיבה היום. סוף משימה. בטח קיבלת הודעה מליאו" אני מושיטה ללורל הזמנה.

"כן, קיבלתי. אנחנו ממשיכות בסיור- יש הרבה מה לראות. רוצה שנתלה הזמנות בשבילך?" היא מעיינת בהזמנה.

"כן, תודה!" כל כך מתאים ללורל הקופצנית להתנדב לעשות את זה. אני מושיטה לה שליש מההזמנות.

"עוד לא היינו בחדר הנסיעה, אבל חוץ ממנו- היינו בכל הקומות שמתחת לקומה 54.

"מעולה, שוב תודה"

"בשביל מה יש חברות?" היא מתרחקת.

זוכרים את הקטע ההוא שאמרתי שאין לי חברות, רק את ליאו, אנדרו ורוב? אז טעיתי.
לפעמים אני שוקעת ברחמים עצמיים מהסוג הזה. אבל לורל היא אחת הסוכנות הנחמדות ביותר בסוכנות. והיא חברה שלי.

אני מביטה החוצה דרך החלון, יורד שלג של תחילת ינואר. השמים מתכתיים ואפורים. אני הולכת אל לוח המודעות שליד הקפיטריה ותולה עליו הזמנה, ירוקה ובולטת. מתחת ללוח המודעות יש ערימה של העיתון השבועי של הסוכנות מהשבוע שעבר, עורכת וכתבת ראשית- לורל. אני מחייכת ולוקחת עיתון, מציצה בדף הראשון. כתבת חוץ- ג'ורג'יה. אולי כדאי באמת שאצא החוצה.
אני ממשיכה עם ההזמנות עד לקומה 49. מדלגת על 48- 25, אלה קומות המתלמדים- כיתות, חדרי שינה, מקלחות וכו'. אני יורדת לקומות 24- 20 אלה חדרי כושר, אימונים, בריכה ומגרשי משחקים למיניהם. מתחת להם זה סתם. משהו שמסווה את הבניין כבניין של עסקים. סתם משרדים. לפעמים ריקים, לפעמים מלאים. זה לא אמור לעניין אותנו.
לא אמור.
אבל זה כן. אני מחייכת.

אני נכנסת למעלית ומתיישבת. ארבעים וארבע קומות זה לא סתם בשבילי. כשאני מגיעה לחדר שלי עם בחילה אני מסתכלת על מצב מזג האוויר בחוץ. שלג, אבל הרחובות לא ריקים. מושלם.

אני מחליפה שוב בגדים. התחזית בטלוויזיה מראה על מינוס שלוש מעלות צלסיוס. חולצה, מעליה עוד אחת, ומעליה סוודר. ומעל כל זה מעיל. כובע צמר, צעיף, כפפות. מגפיים גבוהים וביד מטרייה. עם כל זה אני יורדת במעלית. האחראים יודעים על ה"התגנבות" שלנו. רובם לא עושים עם זה כלום. הם רק קוראים מאמרים על  גיל ההתבגרות ואומרים "נו טוב, צריך לתת להם מעט חופש כדי שלא יתמרדו."
ואנחנו רק מושכים בכתפיים ומשתמשים בדברים האלה כתירוצים לכל דבר שאנחנו עושים.

"היי ג'ו, יורדת למטה?" מייק נכנס למעלית בקומה 63 ולוחץ על הלחצן 55- ק'.

"כן" אני עונה "צריך דברים למסיבה"

הוא מהנהן. הוא לבוש בז'קט בצבע ירוק זית, כמו לורל. הם יחד בצוות. מעניין למי יצוותו את לוסי, החדשה.

"הי, כבר פגשת את החדשה?" אני שואלת אותו.

"כן, לורל כבר טרחה להפגיש אותה עם כל השכבה, והאחראים והמפקדים של כולנו" הוא מחייך.

"למי אתה חושב שיצותו אותה?"

"זה לא ברור?"

"מה?"

"אתם הצוות הכי קטן, ברור שאלה אתם. רק את, אנדי וליאו. ואתם צריכים עוד בת. תעשי אחד ועוד אחד"




אהבתם?? פרק עשירי