"כולנו אך דמויות בסיפור,
התפקיד למפרע כתוב ותפור.
כולנו הומצאנו לתכלית ידועה,
לא נוכל לחולל חדשות לישועה,
או להשתנות ולהיות לאחרים-
כי איננו אלא דמויות בספרים"

"הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה, הוצאת "לנדורי", עמוד 81

יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

הרואים למרחק- הפאנדום

אני יודעת שכתבתי ש"שוליית הרוצח" היה דומה מדי לכל מיני ספרים אחרים, ושלא הכי אהבתי אותו. אבל זה היה לפני שהמשכתי לקרוא את "רוצח מלכותי" ואת "שליחותו של רוצח". אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. כל זמן שאני לא קוראת אני מרגישה תחושה כזאת בלב של געגועים הביתה.
התמכרתי. מצאתי את הפאנדום של החיים שלי.

היה לי זמן שהייתי האנגרית, בחיים לא הייתי שיברית, אני נרד פייטרית רק בגלל "אשמת הכוכבים", אני פוטרהאדיתדמיגודית/ חצוייה/ ג'קסונית, הוביאנית (דוקטור הו), שרלוקיאנית, מרלינאית (אני לא יודעת אם זה השם של זה), ועכשיו- גם...רואה למרחק? בעלת אומנות? דם עתיק? פיצית? לא חשוב מה השם, אני זה בכל המהות שלי.

אני חושבת שידעתי שאפשר להיקשר לספר בצורה חזקה כל כך, הרי נקשרתי ל"חומריו האפלים" באופן הכי עמוק שאפשר להביע, אבל עם "הרואים למרחק" זה שונה. שונה כמו השוני בין הקשר של פיץ לרחרחני לבין הקשר שלו עם סמית'י, או- אלים אדירים- עם עיני-לילה.

ואם כבר מדברים- סדרת ההמשך "האיש המוזהב" כל כך טובה! בדרך כלל סדרות המשך נראות פשוט כמו פאנפיק עלוב. אבל זה לא ככה בכלל ב"האיש המוזהב".

ככה זה להתאהב? להתגעגע גם כשאתה לא באמת נפרד?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה