אשמת הכוכבים

אז הפוסט המסורתי, קוראי בלוג יקרים:

"אשמת הכוכבים", רומן נפלא מאת ג'ון גרין.

על מה מסופר?

הייזל היא חולת סרטן בת 16. היא הולכת עם בלון חמצן לכל מקום, מכורה לספר מסוים ולוקה במה שהיא מכנה "תופעות לוואי של סופניות". ויום אחד, בקבוצת התמיכה לחולי סרטן, היא פוגשת את אוגאסטוס ווטרס.

בקיצור:

לא חשבתי שצריך להסביר יותר משלוש השורות האלה ב"על מה מסופר". כי זה פשוט ככה.

גם על הכריכה האחורית של הספר, אם תשימו לב ואם לא, לא מסופר כלום חוץ מ"סיפור אהבה בלתי נשכח, מן הסוג ששובר את הלב ומרחיב אותו בעת ובעונה אחת" ועוד כמה דברים בסגנון.

באמת, שאני חושבת שאני מאוהבת. (עוד על המחומש אהבה הזה- פה, בפוסט "המלחמה על הכוכבים")

הספר הזה..................................................

כשאני חושבת עליו, אני לא מצליחה להסביר כלום. וקחו את זה כמחמאה הגדולה ביותר שאני יכולה לתת.

אתם מכירים את ההרגשה שכל המחשבות מסתחררות בראש ואי אפשר לשלוף אחת ולכתוב אותה? ככה אני מרגישה. יש כל כך הרבה דברים בספר הזה, כל כך הרבה גאונות (לקרוא לזה גאונות?).

יש בו הומור. אבל הומור שחור כזה, בעיקר על הסטראוטיפ של "הילדים חולי הסרטן"- אלה שמקבלים "צ'ופרים של סרטן", אלה שצריכים לרחם עליהם, אלה ש... שהם ככה. וגם הומור שחור על המוות. זה משהו שקורה, ולא רחוק מהם כל כך, כך זה משתמע. 

גם כל הקטעים עם ה... קהילה? קהילה של חולי הסרטן, ומה שמתווסף לזה- כל חולה מקבל "משאלה", למשל. (לא, זה לא פנטזיה, אתם יכולים להירגע. פשוט "משאלה" זה משהו שהחולה יכול לבקש ממשרד מיוחד. זה למה זה בגרשיים).

אבל לא כל הספר הזה ככה, שלא תחשבו לא נכון. זה סיפור אהבה, כמו שכתוב בגב הספר.
ואני לא יכולתי שלא להרגיש כל פרט קטן.
פתאום אחרי הספר הזה הבנתי למה אומרים "להישאב אל תוך העלילה", או אפילו "להזדהות עם הדמות". כי זה, בפשטות, מה שקרה.

ועכשיו הגיל. מבוגרים ונוער מגיל 13-14-15 ומעלה. אני חייבת לציין את הנוער, כי זה נכון. אבל אני לא יודעת אם הוא נכתב במקור לשכבת הגיל הזאת.

אבל לא פחות מזה. אני כמעט התעלפתי בקטעים הרפואיים. (אני לא דוגמא לשום דבר מהסוג הזה, אבל קחו בחשבון)

ציון:

אחרי כל המה שכתבתי
(גם בפוסט המלחמה על הכוכבים)
נראה לכם שלא חמש סימניות?