"כולנו אך דמויות בסיפור,
התפקיד למפרע כתוב ותפור.
כולנו הומצאנו לתכלית ידועה,
לא נוכל לחולל חדשות לישועה,
או להשתנות ולהיות לאחרים-
כי איננו אלא דמויות בספרים"

"הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה, הוצאת "לנדורי", עמוד 81

יום רביעי, 29 בינואר 2014

יום שבת, 12 באוקטובר 2013

תזכורת תמידית- לרובין הוב יהיה עוד ספר על פיץ והליצן

אז לרובין הוב, שהפכה להיות הסופרת האהובה עליי ביותר בעולם (סליחה פולמן, רולינג, הייל, לואיס, הרלונג, דה פומבל... וכל השאר), יהיה ספר חדש דנדש שיצא לאור באוגוסט 2014 (סופרת ימים), ששמו יהיה, בתרגום חופשי, רוצחו של הליצן.
רוצחו של הליצן!
אז הכנסתי לבלוג תזכורת תמידית ליציאתו של הספר, בסרגל הימני. שמתי שם תמונה והכול!

עד לפעם הבאה,
ספיר,
המתקדמת טכנלוגית וההיפראקטיבית.

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

מחשבות בעת הקריאה- "גורלו של ליצן" מאת רובין הוב

בזמן שאני קוראת את הספר האחרון שיגמור לעד את סיפורו של פיץ, יש לי ספקות ומחשבות. כל חלק ממה שכתוב פה נכתב בחלק אחר בהתקדמותי בספר, עד שהגעתי לנקודת האל-חזור בה אני יותר מדי מתקדמת בשביל להמשיך או לעצור.


אי פעם קראתם ספר שיש בו משהו כמו "העולם עומד להיחרב עוד יומיים!!" (זה לא ככה בספר), אבל בעצם יש עוד 400 עמודים?
בספרי ריק ריירדן למשל, יודעים שאיכשהו הם יחזרו, ויצליחו. ואצל רובין הוב? אני לא בטוחה כל כך. אני לא בטוחה בכלום. אני לא בטוחה שאני בעצמי אצליח להחיות אחרי שזה יגמר.




צמרמורת. ועוד. ועוד צמרמורת.
איכשהו, בכל פעם ופעם, רובין הוב מצליחה לקחת אותי איתה, להתנתק מהעייפות, מהחום, מהעולם, ולחיות את העכשיו באופן הכי נכון, והכי מבלבל. אני לא מצליחה לחשוב. בסדרה של "הרואים למרחק" זה היה מדהים- איך זה יכול להיגמר בכל-כך מעט עמודים?! יש ספרים מעולים שזה קורה בהם. אבל אני חושבת שלקראת סוף הסדרה השנייה, "האיש הזהוב", קרתה לי הצמרמורת החד-פעמית הזאת, שבה יש יותר מדי עמודים ופחות מדי זמן. איך? למה? מה קורה פה לעזאזל?
אני חיה בעכשיו שמתמשך בין לילה ללפנות בוקר, בין היום למחר, או אתמול להיום.
והעכשיו שלי צריך להימשך.


נשימה עמוקה ועוד אחת.
אני במרחק פרק זמן אחד. פרק יחיד, בודד ונפלא מסוף החוויה של החיים וההרפתקה בהתגלמותם הטהורה. או במילים אחרות- בעוד 20 עמודים פיץ ועולמו ימצאו את מקום משכנת הנצחי בזיכרון שלי (ובתקווה שגם על המדף שלי), ולא מול העיניים שלי. בעוד 20 עמודים זה ייגמר.
אני רוצה לשקוע בשקט.


יום חמישי, 22 באוגוסט 2013

מרוצי העקרב ומה שקרה

אז הייתי היום ב"צומת ספרים", והיה שם את המבצע הזה- ספר שני ב-20 ש"ח. ומה יצא מזה? "מרוצי העקרב" מאת מגי סטיווטר, הסופרת המצליחה של סדרת "הזאבים של גרייס".
ואמרתי לעצמי "זה לא נקרא בגידה, נכון? כי פיץ הרי לא פה כדי לראות את זה." ברור שזאת בגידה. אני מבינה את החטא שלי, הבנתי אותו גם כשהיה לי משעמם כשאחותי בחרה לעצמה שעון, ואני פתחתי את "מרוצי העקרב" והתחלתי לקרוא.
לפי הכריכה האחורית המשקל של השם "מרוצי העקרב" דומה בצורה מפחידה למשקל של "משחקי הרעב". תנסו את זה על הלשון- "מרוצי העקרב", "משחקי הרעב". אבל הכול השתנה כשהדחקתי את הקול הקטן של פיץ שבקע מהמושב האחורי של האוטו, איפה שהשארתי אותו, והתחלתי לקרוא- מחשבות עמוקות, מתאים לאוסף הציטוטים שלי. עד ש- רגע מה? היה כתוב משהו על זה שהוא בן 10. כאילו, מה לעזאזל? איך ילד בן עשר אומר דברים כמו "אני חי ונושם את החוף"?! אבל אז אני מנסה להרגיע את עצמי, כאילו- סוג של עולם עתידני ואחר, ואולי הם סופרים את השנים באופן שונה מאיתנו, כמו שסופרים באיי החוץ בספרים של רובין הוב.
אני מסיימת את הפרק הראשון, ואז מגלה שהוא בעצם היה הקדמה. אוקיי, סבבה. מה קורה עכשיו? נכנסת לאוטו, רגשי אשמה. פיץ בוהה בי מהמושב האחורי. "סליחה פיץ, אבל לא..." אין לי תירוצים. ומה עכשיו? מתמטיקה, ודוקטור פיל, ויציאה לרחוב. "מרוצי העקרב" נדחה למועד אחר, אחרי הרשימה, אולי בתוכה. מתישהו, זה בטוח. ואולי תוך כדי.

יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

הרואים למרחק- הפאנדום

אני יודעת שכתבתי ש"שוליית הרוצח" היה דומה מדי לכל מיני ספרים אחרים, ושלא הכי אהבתי אותו. אבל זה היה לפני שהמשכתי לקרוא את "רוצח מלכותי" ואת "שליחותו של רוצח". אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. כל זמן שאני לא קוראת אני מרגישה תחושה כזאת בלב של געגועים הביתה.
התמכרתי. מצאתי את הפאנדום של החיים שלי.

היה לי זמן שהייתי האנגרית, בחיים לא הייתי שיברית, אני נרד פייטרית רק בגלל "אשמת הכוכבים", אני פוטרהאדיתדמיגודית/ חצוייה/ ג'קסונית, הוביאנית (דוקטור הו), שרלוקיאנית, מרלינאית (אני לא יודעת אם זה השם של זה), ועכשיו- גם...רואה למרחק? בעלת אומנות? דם עתיק? פיצית? לא חשוב מה השם, אני זה בכל המהות שלי.

אני חושבת שידעתי שאפשר להיקשר לספר בצורה חזקה כל כך, הרי נקשרתי ל"חומריו האפלים" באופן הכי עמוק שאפשר להביע, אבל עם "הרואים למרחק" זה שונה. שונה כמו השוני בין הקשר של פיץ לרחרחני לבין הקשר שלו עם סמית'י, או- אלים אדירים- עם עיני-לילה.

ואם כבר מדברים- סדרת ההמשך "האיש המוזהב" כל כך טובה! בדרך כלל סדרות המשך נראות פשוט כמו פאנפיק עלוב. אבל זה לא ככה בכלל ב"האיש המוזהב".

ככה זה להתאהב? להתגעגע גם כשאתה לא באמת נפרד?

יום שלישי, 2 ביולי 2013

שוליית הרוצח

סוף סוף הצלחתי לשים את היד שלי על ספר הפנטזיה הנחשק, אותו רציתי מאז... הפעם הראשונה שהזכרתי אותו פה. זה היה די מזמן, והוא היה ברשימת ה-Future list. (שגם מחקתי משם את "האי של סופייה", המהמם). קראתי אותו במשך שלושה ימים בערך, והדעה שלי מוצגת פה לפניכם בפוסט המסורתי: (עד כמה שאני יכולה)

הסיפור:
הזיכרונות של פיץ מתחילים ברגע מסוים אחד כשהוא בן שש. לפני זה- כלום, לא אמא שלו, או סבא שלו, או השם שלו. סבא שלו מביא אותו למצודה, שם הנסיך אמת שוהה, ובסופו של דבר פיץ מופקד בידיו החזקות של האיש של אביר. אביר הוא נסיך הכתר של ממלכת שש הדוכסויות, ואבא שלו בין השאר. הוא מובא לטירת הצבי וגדל בחצר המלוכה- באורווה של האיש של אביר, בוריך, שם הוא לומד את דרכי הטיפול בסוסים והכלבים. ואחר כך הוא מקבל חדר בארמון, ולומד את דרכי הרצח השקט.


בקיצור:
אי אפשר לספר יותר ממה שכתבתי למעלה. אין סיפור אחד. יש כמה נושאים, הזמנים משתנים מהר ולאט ושוב מהר ולאט.
שינוי קצב הזמנים מבלבל, אני חייבת להגיד את זה. חצי השנה הראשונה מתפרסת על גבי שלושה פרקים ארוכים, ומיד אחר כך חמש שנים עוברות בפרק. שנה עוברת. ואז שבוע על גבי שני עמודים, ואז לילה או שניים על גבי פרק בערך. עוד שני לילות בשני פרקים (לאו דווקא לילה אחד בפרק), ואז... חצי שנה בערך בפרק. ואז חודשים שלמים אחד אחרי השני בפרק או שניים, אולי פחות........ ובקיצור, זה היה כאב ראש רק לנסות לעקוב אחרי זה עכשיו. וקרו כל כך הרבה דברים!
באופן בלתי נמנע ומצער מאוד, לא יכולתי שלא להשוות את "שוליית הרוצח" ל"שם הרוח" המדהים. יש כמה נקודות דמיון (באתי לכתוב קוותה במקום פיץ קודם), ואם לומר את האמת- יותר אהבתי את הסיפור של קוותה מאשר את הסיפור של פיץ.
ולדברים הטובים (כן, ברור שיש כאלה)- העלילה מהממת, מעניינת, סוחפת. התאהבתי בפיץ, שלא מרבה לדבר, אלא מסתכל וחושב. הקפיצות בזמן לא היו בלתי נסבלות, ובמקום מסוים אולי אפילו עזרו להעביר את הסיפור בכך שהדברים המעניינים נכתבו ביתר הרחבה. הדמויות עמוקות מאין כמוהן, וההתחברות לפיץ קלה מאוד. על ההתחלה אפשר להבין את העלילה ולהיכנס לקצב המשתנה של הסיפור.
בספרים שבאים אחרי "שוליית הרוצח"- "רוצח מלכותי" ו"שליחותו של רוצח", העלילה הופכת למעניינת עוד יותר (אם זה בכלל אפשרי), סוחפת יותר, עמוקה יותר, מדהימה ומקסימה יותר (ושוב, רק אם זה בכלל אפשרי).
לגילאי....13 והרבה הרבה הרבה מעלה.

ציון:
חמש סימנית- בגלל האהבה להמשך


יום שבת, 22 ביוני 2013

בן סובק!!

בן סובק- המהדורה המוגבלת שיצאה בעברית רק בדוכני הוצאת "גרף" בשבוע הספר האחרון (שלא נוצל על ידי מספיק, לטעמי). אבל אני הולכת לפי הסדר, אני לא יוצאת מהקווים כשמדובר בספרים. אז קודם כל סיימתי את כל הספרים בסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים", (ובינתיים חברתי קראה את "בן סובק", ונוצר תור ארוך למדי אחריה), ורק אחרי שסיימתי את "כס האש" ואת "צל הנחש" (שבהחלט היו טובים כמו הראשון- "הפירמידה האדומה"), התחלתי בלב הולם את "בן סובק", הספרון בן 39 העמודים שמפגיש את קרטר קיין עם פרסי ג'קסון.
ושוב, אני פונה לסופר המופלא ריק ריירדן:
אם אתה מנסה לגרום לי להרגיש כמו אחרי קפיצת בנג'י, ברכותיי- זה מצליח לך.
ועוד משהו- האם אתה בעצם אומר שיהיו עוד ספרים עם פרסי וקרטר? עוד פגישה ביניהם? (בבקשה- כן!)

אני מציגה פה את הכריכה באנגלית, כי בעברית היא כמובן לא מושקעת מספיק
(בגרסה באנגלית גם פרסמו את הפרק הראשון של "בית האדס"- הספר הבא בסדרת "גיבורי האולימפוס" שיוצא בסתיו הקרוב)

יום שישי, 14 ביוני 2013

הספרים המעופפים המופלאים של מר מוריס לסמור- הספר

בדיוק עכשיו גלשתי לי באתר הנהדר "הספרייה הפנטסטית" והופתעתי לגלות שיצא ספר בעברית ששמו "הספרים המעופפים המופלאים של מר מוריס לסמור"- הסרטון הממש ממש חמוד שפרסמתי פה לפני קצת יותר משנה. מצאתי גם את האתר הרשמי של מוריס לסמור. מרגש אותי פשוט לחזור טיפה אחורה ולראות שוב את אותו הדבר רק כשזה הופך לספר. ספר.

יום שבת, 25 במאי 2013

יום מגבת שמח!!

אני חייבת מגבת כזאת, שכתוב עליה "בלי פאניקה"
יום מגבת שמח, אנשים!
(לא יודעים מה זהכנסו לכאן)
בנוסף, סיימתי לפני דקות אחדות את "הפירמידה האדומה", הספר הראשון בסדרת "משפחת קיין והאלים המצריים". ואני כל כך רוצה המשך! אני חייבת ספרייה עכשיו!
אז ניסיתי להרגיע את העצמי ולהגיד "תירגעי, מחר יש לך ספרייה ושני שיעורי ביולוגיה לקרוא בהם כמה שרק תרצי" (המורה הבריזה לנו חצי מהשיעורים השנה, לא יפתיע אותי אם זה יקרה גם מחר).
תאחלו לי בהצלחה!

משפחת קיין והאלים המצריים- הפירמידה האדומה

התחלתי את "הפירמידה האדומה" לפני שבועיים בערך. חשוב לי לציין שזה לא טוב כמו "פרסי ג'קסון" אבל בהחלט מתקרב לרמה שלו וראוי להערכה רבה. רבה מאוד.

על מה מסופר?
קרטר אוהב את אבא שלו. גם באופן כללי אין לו בעיה לטייל אתו ברכבי העולם וללמוד ממנו ארכיאולוגיה מצרית. וגם אם יש לו בעיה- הוא הרי לא יאמר את זה לאבא שלו. וגם אין לו הרבה בעיה להיפגש עם אחותו, סיידי, רק פעמיים בשנה.
סיידי גרה עם סבתא וסבא שלה והחתולה שאבא הביא לה. היא חיה חיים הרבה יותר נורמליים מאשר קרטר. בסוד היא מקנאה בו ובזמן שלו עם אבא. אבל היא הרי לא תגיד את זה.
הסיפור מתחיל באחת משתי הפעמים בשנה שהם נפגשים, ומסופר בהקלטה שהסופר קיבל מהם, שבה הם מספרים את סיפורם.

בקיצור:
אין על ריק ריירדן. שוב הוא הצליח להעביר את מה שהוא רוצה באחת הדרכים הכי נפלאות שקיימות לאדם. והוא הרי עושה את זה בכל כך כהרבה כישרון! (הוא כתב את ספרי "פרסי ג'קסון" המדהימים, שמלמדים על המיתולוגיה היוונית)(וסדרת ההמשך "גיבורי האולימפוס" על המיתולוגיה הרומית)
מחוץ לעלילה המדהימה, הרעיון לכתוב את זה כהקלטה שקרטר וסיידי הקליטו יחד ו"שלחו" לסופר הוא גאוני. העלילה זורמת, כמו בבן דודו "פרסי ג'קסון", ומלאת אקשן והומור, כמו גם העברת הידע על המיתולוגיה המצרית- שלא ידעתי שהיא כל כך מעניינת. כל כך מעניינת שאם תהיה לי אי פעם חתולה- אני אקרא לה "בסתת" על שם אלת החתולים המצרית. ואת כל זה למדתי מהספר המדהים הזה, לגמרי סטייל "פרסי ג'קסון" וגם לאותם גילאים, אבל שונה בהרבה מובנים.
ובקיצור- אהבתי.
יצאו עוד שני ספרים בטרילוגיה- "כס האש" ו"צל הנחש", ועוד ספרון בשם "בן סובק" ומפגיש בין קרטר לפרסי.

ציון:
חמש סימניות. ובלי פרוטקציה מ"פרסי ג'קסון"